A A A

העיר ירושלים בתקופת בית שני הייתה בירתן של יחידות מדיניות שונות


העיר ירושלים בתקופת בית שני הייתה בירתן של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה (פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים העצמאית, פרובינקיית יהודה הרומאית), ברוב התקופה של שש־מאות השנים שבין 538 לפנה"ס ועד 70 לספירה, תקופה המקבילה (בהבדלים קלים) לתקופה ההיסטורית בתולדות עם ישראל וארץ ישראל המכונה תקופת בית שני.

במשך כל תקופת בית שני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב ביותר בירושלים לאורך כל התקופה היה בית המקדש השני, והיהודים היוו את הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים, ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה מרכז חיי הדת של כל היהודים, גם אלו ששהו בגולה, אשר נשאו עיניהם לירושלים ועלו לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, ובתקופה זו עוצבה דמותה של הדת היהודית כפי שהיא מוכרת כיום. בה נחתם התנ"ך, ובה נוצרו ונאספו רוב המשניות. במהלך תקופה זו התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז כעמים שלמים. נוסף על כך, בתקופה זו נזרע הזרע לדת הנוצרית.

שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בדרך כלל, שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא, התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.

ההיסטוריונים מחלקים את תקופת בית שני בירושלים, שנמשכה כשש מאות שנים, לתת־תקופות אחדות, אשר כל אחת מהן בעלת מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים. פיתוחה הפיזי של העיר הושפע רבות ממאפיינים תקופתיים אלה. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר, לדוגמה, התקיימה הבחנה ברורה בין השכבה העשירה הצרה, הפתוחה להוויית העולם הנוכרי, לבין השכבה הרחבה יותר של העם שהתאפיינה בהסתגרות בפני העולם הנוכרי. השכבות גם נבדלו זו מזו בתפיסות דתיות שונות, בעלות הדגשים שונים: בעוד השכבה האמידה נסמכה על הפולחן בבית המקדש ומעמד הכהנים, רוב העם הונהג על ידי חכמים שלא ממשפחות כהונה מסורתיות, שהדגישו את לימוד התורה ופיתוח עולם ההלכה.

מבחינה פיזית ירושלים הייתה מתוחמת מדרום, ממערב וממזרח בגיאיות הגדולים של נחל קדרון וגיא בן הנום. כיוון ההתפתחות הטבעי העיקרי של העיר היה תמיד צפונה, שם משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, מה שהפך את צפון העיר גם לנקודת התורפה שלה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת, צפונית יותר, כדי להגן על השטח המיושב החדש. החוקרים מונים שלוש חומות הרחבה צפונה שהוקמו לאורך ימי הבית השני.

המקורות העיקריים לתקופת בית שני הם שני ספריו של יוספוס פלאביוס: מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים (ספרים 11-20). אלו, בצד מקצת מספרי התנ"ך (ספר עזרא וספר נחמיה), המשנה והתלמוד מחד, ודברי היסטוריונים וגאוגרפים נוכרים מאידך, עומדים כבסיס לכל מחקר על תקופת בית שני. מקורות נוספים בעלי חשיבות הם הספרים החיצוניים כספר חשמונאים למשל, מגילות מדבר יהודה והברית החדשה. מקור לא-אכזב להבנה נוספת הוא המחקר הארכאולוגי, בעיקר זה שנערך החל משנת 1968 באזור הרובע היהודי והכותל המערבי.

בתקופת שיבת ציון הייתה ירושלים עיר דלה וענייה למדי מבחינה חומרית. חומותיה לא היו מבוצרות כדבעי, ומקדשה היה דל למראה. אך עם זאת התקיימו בה חיים שוקקים של יצירה דתית ורוחנית: חתימת התנ"ך, כתיבת המשניות הראשונות, ותנופה של פרשנות העתידה להפוך את התורה לתורת חיים. במקביל לכך, עלה והתבסס מעמד הכהונה, ונוצרה שכבת אליטה הפתוחה לתרבות העולם.

המצב המדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 538 ו־332 לפנה"ס הייתה ירושלים בירתה של פחווה (מדינת־חסות) נידחת של האימפריה הפרסית - פחוות יהודה. בראשה עמד פחה (מושל) פרסי אשר מאז מינוי נחמיה לפחה היהודי הראשון (445 לפנה״ס), היה תמיד יהודי.

באותה עת הייתה ירושלים עיר ספר דלה ויעד למתקפות של שבטים ערבים‏[1]. בעקבות פעולות הבנייה ושיקום החומה ביוזמת נחמיה (להלן) נסוגו שבטי הפולשים דרומה, אל האזור שמאז ולאורך כל ימי הבית השני נקרא "אדום" או "אדומיאה".

אף שפחוות (או מדינת) יהודה הייתה בשולי האימפריה היו לתושביה סממני ריבונות ושאיפות למידה של אוטונומיה. לרשות הפחה עמד חיל מצב פרסי לשמירת הביטחון הפנימי והחיצוני, והוא היה אחראי על גביית המסים ומינוי פקידי השלטון. הפחווה אף טבעה מטבעות ועליהן ציון שמה, דבר שהיה יוצא דופן בממלכת פרס ויכול להעיד הן על שאיפה לעצמאות מדינית והן על מעמד מסוים של פחוות יהודה‏[2].

המצב הדתי־חברתי
בנחמיה י' ל'-מ' מסופר על האמנה אשר נכרתה בין העם היושב בציון ומנהיגיו לבין השם, שתפקידה לחדש את הברית בין האלוהים לעמו. כלומר, משלב זה התחילה תקופה של קבלת עול מלכות שמיים בקרב העולים. עזרא הסופר הקריא לעם את התורה ופירש אותה באזניהם. על פי המקרא, הייתה זו תקופה של התרגשות דתית עזה ושמחה בביצוע המצוות, למשל, חגיגת חג הסוכות לראשונה מזה דורות רבים "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (ספר נחמיה, פרק ח', פסוק י"ז).

נחמיה, שהיה המנהיג המדיני ועזרא, המנהיג הדתי, הקפידו על מצוות המבדילות בין היהודים לגויים. בפרט, ציוו להרחיק את הנשים הנוכריות שנשאו חלק ניכר מהעולים, בעיקר העשירים ובני המעמד הגבוה. בכך חלה ראשיתו של קרע בין הדוגלים במגמה בדלנית ובין אלו הדוגלים במגמה אוניברסלית, שהיו בעיקר בעלי אמצעים אמידים יחסית. אלו שנשאו נשים נוכריות היו פתוחים יותר לקליטת תרבות זרה, והיוו אופוזיציה למול אלו שביקשו להגביל את היהדות למוצא האתני‏[3].

עזרא היה ממשפחת הכהונה ששורשיה עוד בימי דוד המלך, משפחת צדוק. החקיקה הפרסית הקנתה לכהנים בני משפחת צדוק מעמד בכיר בירושלים, בהיותה עיר מקדש. כך נוצרה הפרדת רשויות בין הפחה, המנהיג המדיני הכפוף לשלטון הזר, לבין המנהיג הדתי, הכהן, שזכה הן ללגיטימציה מעמו והן לאישור מעמדו כעילית חברתית במסגרת הארגון הפרסי. אולם הכהן לא היה המנהיג הדתי היחיד: בעקבות פעולתו של עזרא עצמו הפכה התורה למקור סמכות, כאשר חכמי התורה פירשו אותה לעם. בהקשר של אותה תקופה נזכרים במסכת אבות אנשי כנסת הגדולה‏[4], אשר אמנם לא היו כהנים ולא אחזו במעמד חוקי, אבל הם היו אלו שהדריכו את העם בדרכי התורה. בתקופה זו נחתם ספר התנ״ך, והתחילו להווצר המשניות הראשונות.

המצב הפיזי של העיר
עד בואו של נחמיה לירושלים (445 לפנה״ס) נשארה העיר חרבה ברובה. "הָעִיר בֵּית-קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ, אֻכְּלוּ בָאֵשׁ" (ספר נחמיה, פרק ב', פסוק ג'). נחמיה ערך סיור לילי על־מנת לעמוד על מידות החורבן (פרק ב', פסוקים י"ב-ט"ו), ובעקבותיו גייס את העולים להקמת החומה מחדש (פרק ג') "לְכוּ, וְנִבְנֶה אֶת-חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם, וְלֹא-נִהְיֶה עוֹד, חֶרְפָּה" (פרק ב', פסוק י"ז). עם סיום הבנייה ערך נחמיה תהלוכות לציון השלמתה.

אף שנחמיה ציין שמות רבים של שערים ואתרים, התוואי של חומות נחמיה אינו ברור לחוקרים בני זמננו. מהמקרא עולה כי לא כל החומה נבנתה מחדש, אלא חלקים ממנה שוקמו ואחרים, כגון החלק שבמזרח לשלוחת עיר דוד, נבנו מחדש, גבוה יותר במעלה הגבעה מאשר החומות של ימי חזקיהו וקודמיו. מרבית הארכאולוגים‏[5] סוברים ששטח העיר שהצטמצם לגבולות שלוחת עיר דוד, לא עלה על 120 דונם. כמו כן לא כלל השטח את שטחי הגבעה המערבית (הר ציון), שהייתה כלולה בתחומי העיר של ימי חזקיהו.

אולם, ישנם שני מקורות הרומזים שייתכן ששטח העיר היה גדול יותר והם דברי נחמיה "וְהָעִיר רַחֲבַת יָדַיִם, וּגְדֹלָה, וְהָעָם מְעַט, בְּתוֹכָהּ; וְאֵין בָּתִּים, בְּנוּיִם" (פרק ז', פסוק ד') וכן "וַיַּעַזְבוּ, יְרוּשָׁלִַם, עַד, הַחוֹמָה הָרְחָבָה" (פרק ג', פסוק ח') - היא, ככל הנראה החומה הרחבה מימי חזקיהו שהקיפה את הגבעה המערבית. ייתכן שהגבעה המערבית אכן נחשבה לחלק מהעיר, אך הייתה פרוזה (לא מוקפת חומה בצורה מכל צדדיה). בשל הממצא הארכאולוגי הדל, גם התומכים בסברה ששטח העיר בימי נחמיה היה גדול יותר, משערים שהאוכלוסייה בשטח זה הייתה דלה במספר וביכולת כלכלית, ולא חיה ברמה חומרית שתשתקף בממצא ארכאולוגי משמעותי. בשנים שלאחר מכן נבנתה העיר בשטח זה עוד עשרות פעמים, ולכן "ספק אם יהיה בכח המחקר הארכאולוגי להוסיף במידה מרובה על ידיעותינו"‏[6].

בנובמבר 2007 הודיעה הארכאולוגית אילת מזר שגילתה בחפירותיה בשוליים המזרחיים של ראש הגבעה בעיר דוד (שטח G), שרידי חומה וביצורים אותם היא מתארכת באמצעות חרסים ומטבעות לתקופת נחמיה‏[7]. גם אופי הבניה של החומה מעיד על בנייה לא־מיומנת, כפי שעולה מדברי נחמיה. עם זאת, ממצאיה של מזר לא נתקבלו על דעת כל החוקרים.

גם בית המקדש שבנו העולים היה דל:


וכשנגמר בניין בית המקדש...הכהנים והלויים וזקני בית האבות, שהעלו בזכרונם את (בית המקדש) הראשון הגדול והמפואר מאוד וראו את (השני) בבניינו והוא נקלה מן הישן מחמת עוניים... לא יכלו לכבוש צערם על כך ובאו לידי בכי ודמעות.

– קדמוניות היהודים יא, 81